חיסול חמינאי: טעות אסטרטגית שאת מחירה אנחנו עדיין משלמים
כפי שטענתי מהרגע הראשון, חיסולו של עלי חמינאי היה טעות אסטרטגית חמורה. לא משום שחמינאי היה מנהיג מתון או משום שלא היה ראוי לפעול נגד המשטר האיראני, אלא משום שההחלטה לחסלו התבססה על הבנה שגויה של המשטר, של תהליכי קבלת ההחלטות בטהראן ושל ההשלכות האפשריות של סילוקו.
א. חיזוק הקיצונים ומשמרות המהפכה: חיסול חמינאי הוביל לעלייתה של הנהגה קיצונית יותר ולחיזוק דרמטי של משמרות המהפכה, שהעמיקו את אחיזתם במוקדי הכוח ובתהליכי קבלת ההחלטות בטהראן. במקום להחליש את המשטר, החיסול תרם להתגבשותה של הנהגה שמוכנה לקחת סיכונים גדולים יותר בעימות עם ישראל וארצות הברית.
ב. חמינאי כבלם בתוכנית הגרעין: בניגוד לתפיסה שהשתרשה בישראל, חמינאי עצמו היה במשך שנים אחד החסמים המרכזיים בפני ההחלטה לפתח נשק גרעיני. הוא אפשר לאיראן להתקדם מבחינה טכנולוגית, אך נמנע ממתן האישור הפוליטי לחציית הסף לנשק גרעיני. הטענות של ההנהגה הישראלית כאילו איראן כבר החזיקה בנשק גרעיני, או שהמלחמה מנעה ממנה להציב נשק גרעיני על טיל ולשגרו לעבר ישראל, שייכות יותר לעולמות המדע הבדיוני מאשר להערכה מודיעינית מבוססת.
ג. אידיאולוג קיצוני, אך מנהיג זהיר: חמינאי לא היה ציוני, לא היה פציפיסט ובוודאי שלא היה ידיד ישראל. הוא היה אידיאולוג אסלאמיסטי שמרן, שראה בישראל אויב שיש להיאבק בו. אולם לצד תפיסת עולמו הקיצונית, הוא היה גם מנהיג זהיר מאוד בכל הנוגע להפעלת כוח צבאי איראני ישיר, ובמיוחד מול ישראל וארצות הברית. החשש שלו ממלחמה שתסכן את שרידות המשטר היה מרכיב מרכזי בתהליך קבלת ההחלטות שלו. ההתעלמות מההבחנה בין קיצוניות אידיאולוגית לבין נכונות לקחת סיכונים צבאיים הייתה טעות יסודית.
ד. זריקת מרץ למשטר שהיה במשבר: חמור מכך, חיסול חמינאי העניק לרפובליקה האסלאמית, שהייתה במשבר עמוק בעקבות גלי המחאה הקשים בתולדותיה, הזדמנות להתלכד מחדש סביב תחושת איום חיצוני. במקום להאיץ את קריסת המשטר, החיסול סיפק לו זריקת מרץ פוליטית ואידיאולוגית, במיוחד בקרב בסיס התמיכה הנאמן שלו. מי שהניח שחיסול המנהיג יוביל להתפוררות המערכת השלטונית לא הבין את עומקם של המוסדות והמנגנונים שעליהם נשענת הרפובליקה האסלאמית.
ה. הישג צבאי משמעותי, אך סכנה גרעינית ארוכת טווח: אין ספק שבמבצע עם כלביא הושג הישג משמעותי בפגיעה בתשתיות הגרעין האיראניות, במיוחד בעקבות התקיפה האמריקנית בפורדו. ראוי להזכיר שכאשר ישראל יצאה למלחמה, כלל לא היה ברור שהממשל האמריקני יסכים לתקוף את המתקן. אולם ההישג המבצעי אינו מבטל את השאלה האסטרטגית. העובדה שאיראן אינה מעשירה כיום אורניום אינה מלמדת בהכרח על כוונותיה בעתיד. להפך, בהיעדרו של חמינאי והבלמים שהציב, ועל רקע הלקחים שההנהגה האיראנית מפיקה מהמלחמה, עלולה להתחזק בטהראן ההבנה שנשק גרעיני הוא תעודת הביטוח האולטימטיבית מפני תקיפה נוספת. פגיעה ביכולת אינה שקולה לפגיעה במוטיבציה, ולעיתים היא אף מחזקת אותה.
ו. הסכנה שלא למדנו דבר: והמדאיג מכל הוא שנדמה כי בישראל עדיין לא הפיקו את הלקחים הנדרשים. במקום לבחון באופן ביקורתי את ההנחות שהובילו למלחמה ואת הפער שבין ההישגים הצבאיים לבין התוצאות האסטרטגיות, נראה שיש מי שמבקשים לשכנע מחדש את הציבור הישראלי בנחיצותה של מלחמת מנע נוספת נגד איראן, אולי עוד לפני הבחירות. זאת, מבלי שהוצגה תשובה משכנעת לשאלה הבסיסית ביותר: מה אמורה מלחמה נוספת להשיג שלא הושג בקודמתה, ומדוע שהתוצאה הפעם תהיה שונה?
השורה התחתונה: אפשר לחסל מנהיג, להשמיד מתקנים ולפגוע קשות ביכולות צבאיות, ועדיין להחמיר את מצבה האסטרטגי של ישראל. חיסול חמינאי ממחיש את הפער המסוכן שבין הצלחה מבצעית לבין הצלחה אסטרטגית. במקום איראן חלשה, מרוסנת ומורתעת יותר, ישראל ניצבת מול הנהגה קיצונית יותר, משמרות מהפכה חזקים יותר, ומוטיבציה שעלולה להיות גבוהה יותר להשגת נשק גרעיני.
הטרגדיה האמיתית תהיה אם לאחר כל אלה נבחר לחזור בדיוק על אותה טעות, מתוך אמונה שעוד סבב של הפעלת כוח יפתור בעיות שהשימוש בכוח עצמו תרם להחרפתן.
@YairGolan1
srugim.co.il/1299027
כפי שטענתי מהרגע הראשון, חיסולו של עלי חמינאי היה טעות אסטרטגית חמורה. לא משום שחמינאי היה מנהיג מתון או משום שלא היה ראוי לפעול נגד המשטר האיראני, אלא משום שההחלטה לחסלו התבססה על הבנה שגויה של המשטר, של תהליכי קבלת ההחלטות בטהראן ושל ההשלכות האפשריות של סילוקו.
א. חיזוק הקיצונים ומשמרות המהפכה: חיסול חמינאי הוביל לעלייתה של הנהגה קיצונית יותר ולחיזוק דרמטי של משמרות המהפכה, שהעמיקו את אחיזתם במוקדי הכוח ובתהליכי קבלת ההחלטות בטהראן. במקום להחליש את המשטר, החיסול תרם להתגבשותה של הנהגה שמוכנה לקחת סיכונים גדולים יותר בעימות עם ישראל וארצות הברית.
ב. חמינאי כבלם בתוכנית הגרעין: בניגוד לתפיסה שהשתרשה בישראל, חמינאי עצמו היה במשך שנים אחד החסמים המרכזיים בפני ההחלטה לפתח נשק גרעיני. הוא אפשר לאיראן להתקדם מבחינה טכנולוגית, אך נמנע ממתן האישור הפוליטי לחציית הסף לנשק גרעיני. הטענות של ההנהגה הישראלית כאילו איראן כבר החזיקה בנשק גרעיני, או שהמלחמה מנעה ממנה להציב נשק גרעיני על טיל ולשגרו לעבר ישראל, שייכות יותר לעולמות המדע הבדיוני מאשר להערכה מודיעינית מבוססת.
ג. אידיאולוג קיצוני, אך מנהיג זהיר: חמינאי לא היה ציוני, לא היה פציפיסט ובוודאי שלא היה ידיד ישראל. הוא היה אידיאולוג אסלאמיסטי שמרן, שראה בישראל אויב שיש להיאבק בו. אולם לצד תפיסת עולמו הקיצונית, הוא היה גם מנהיג זהיר מאוד בכל הנוגע להפעלת כוח צבאי איראני ישיר, ובמיוחד מול ישראל וארצות הברית. החשש שלו ממלחמה שתסכן את שרידות המשטר היה מרכיב מרכזי בתהליך קבלת ההחלטות שלו. ההתעלמות מההבחנה בין קיצוניות אידיאולוגית לבין נכונות לקחת סיכונים צבאיים הייתה טעות יסודית.
ד. זריקת מרץ למשטר שהיה במשבר: חמור מכך, חיסול חמינאי העניק לרפובליקה האסלאמית, שהייתה במשבר עמוק בעקבות גלי המחאה הקשים בתולדותיה, הזדמנות להתלכד מחדש סביב תחושת איום חיצוני. במקום להאיץ את קריסת המשטר, החיסול סיפק לו זריקת מרץ פוליטית ואידיאולוגית, במיוחד בקרב בסיס התמיכה הנאמן שלו. מי שהניח שחיסול המנהיג יוביל להתפוררות המערכת השלטונית לא הבין את עומקם של המוסדות והמנגנונים שעליהם נשענת הרפובליקה האסלאמית.
ה. הישג צבאי משמעותי, אך סכנה גרעינית ארוכת טווח: אין ספק שבמבצע עם כלביא הושג הישג משמעותי בפגיעה בתשתיות הגרעין האיראניות, במיוחד בעקבות התקיפה האמריקנית בפורדו. ראוי להזכיר שכאשר ישראל יצאה למלחמה, כלל לא היה ברור שהממשל האמריקני יסכים לתקוף את המתקן. אולם ההישג המבצעי אינו מבטל את השאלה האסטרטגית. העובדה שאיראן אינה מעשירה כיום אורניום אינה מלמדת בהכרח על כוונותיה בעתיד. להפך, בהיעדרו של חמינאי והבלמים שהציב, ועל רקע הלקחים שההנהגה האיראנית מפיקה מהמלחמה, עלולה להתחזק בטהראן ההבנה שנשק גרעיני הוא תעודת הביטוח האולטימטיבית מפני תקיפה נוספת. פגיעה ביכולת אינה שקולה לפגיעה במוטיבציה, ולעיתים היא אף מחזקת אותה.
ו. הסכנה שלא למדנו דבר: והמדאיג מכל הוא שנדמה כי בישראל עדיין לא הפיקו את הלקחים הנדרשים. במקום לבחון באופן ביקורתי את ההנחות שהובילו למלחמה ואת הפער שבין ההישגים הצבאיים לבין התוצאות האסטרטגיות, נראה שיש מי שמבקשים לשכנע מחדש את הציבור הישראלי בנחיצותה של מלחמת מנע נוספת נגד איראן, אולי עוד לפני הבחירות. זאת, מבלי שהוצגה תשובה משכנעת לשאלה הבסיסית ביותר: מה אמורה מלחמה נוספת להשיג שלא הושג בקודמתה, ומדוע שהתוצאה הפעם תהיה שונה?
השורה התחתונה: אפשר לחסל מנהיג, להשמיד מתקנים ולפגוע קשות ביכולות צבאיות, ועדיין להחמיר את מצבה האסטרטגי של ישראל. חיסול חמינאי ממחיש את הפער המסוכן שבין הצלחה מבצעית לבין הצלחה אסטרטגית. במקום איראן חלשה, מרוסנת ומורתעת יותר, ישראל ניצבת מול הנהגה קיצונית יותר, משמרות מהפכה חזקים יותר, ומוטיבציה שעלולה להיות גבוהה יותר להשגת נשק גרעיני.
הטרגדיה האמיתית תהיה אם לאחר כל אלה נבחר לחזור בדיוק על אותה טעות, מתוך אמונה שעוד סבב של הפעלת כוח יפתור בעיות שהשימוש בכוח עצמו תרם להחרפתן.
@YairGolan1
srugim.co.il/1299027
Barak Ravid@BarakRavid · Oct 9ניתוח מדויק של יאיר גולן לגבי ההבדל בין מלחמת 12 הימים לבין המלחמה הנוכחית נגד איראן
1:17 85 329 61 1.4K 211K 504
BBC Politics
Minoo Dinshaw
Michael Spicer
Brak Wood
Sheel Mohnot
Fane
Dan Walker
BBC News (UK)
Dr. Jebra Faushay
Luke Tryl
